בוקר טוב ויאטנם – מה למדתי במזרח

3.8.2018
"…יש את אלה שחולמים על נסיעה למזרח הרחוק, אבל אני? מי חלם לחלום על זה בכלל?

והנה אני ברגע זה בויאטנם. בעיקר עובדת, אבל גונבת רגעי חסד כדי לטייל, להתבונן, להריח ולחוות.

איזה ריגוש! איזה זכות יש לי שהזדמן לי לחוש את האזור המופלא הזה של עולמנו.

תודה לבורא עולם, ליקום, למזל ולקארמה שנתתם לי את החווייה המופלאה הזאת

ותודה לשלמה שוהם שהזמין אותי להרצות בתוכנית למנהיגות עתיד שהוא מקיים כאן בהאנוי…"

חלקכם כבר קראתם את הפוסט הזה ופוסטים אחרים שפירסמתי לפני קצת פחות מחודש בעמוד הפייסבוק שלי. הנסיעה לויאטנם ריגשה אותי ושיתפתי בפליאה את חוויותי.
והנה אני שוב כותבת על הנסיעה הזאת, אבל כעת יושבת מול הבלוג שלי אחרי שנה שלא כתבתי בו מספיק. אני רוצה לאסוף את מחשבותי ולחזור לספר ולשתף אתכם בתובנות ובחוויותי משדה החינוך ואני בוחרת להתחיל מהנסיעה שהשאירה עלי רושם עז שכזה.

איך הכל התחיל?

את השופט בדימוס שלמה שוהם, נציב הדורות הבאים בכנסת לשעבר, פגשתי בקורס פדגוגיה מוטת עתיד של המו"פ של משרד החינוך שנשלחתי אליה מטעם מכון מופ"ת. הקשבתי להרצאה שלו מרותקת ובסיומו ניגשתי להחליף איתו כמה מילים.
לאחר מכן היה לי את הזכות ללמוד בקורס מנהיגות עתיד שהוא מוביל בשיתוף מכללת אוהלו. הקורס הזה היה מתנה של ממש, הוא שינה את הדרך שבו אני מתייחסת לקיומי בעולם הזה ונטע בי ההבנה שאני כאן כדי לקיים יעוד ולהיות משמעותית לסובבים אותי. לכן כששלמה שאל אותי אם אהיה מוכנה להתלוות אליו לקורס מנהיגות שהוא יקיים עם אנשי חינוך בויאטנם ולהוביל שם סדנה בנושא פדגוגיה חדשנית, הסכמתי בלי לחשוב פעמיים.

במשך שבוע עבדנו שם מהבוקר ועד השעות המאוחרות של אחר הצהריים. שלמה עסק במנהיגות עתיד, אני בפדגוגיה חדשנית. אנחנו דיברנו באנגלית ולצידינו עמד מתורגמן שתירגם כל משפט שנאמר, ולמרות החסם של השפה האנרגיות בחדר היו גבוהות.

במהלך השבוע הבאתי את עצמי ואת העולם החינוכי שלי. עבדתי איתם על ה"למה" שלהם, מהי המטרה האישית והחינוכית של כל אחד מהם? חקרנו פדגוגיות חדשניות, עשינו סדנה בחשיבה עיצובית שבו עבדנו על שלב ה"אמפתיה" – מי הם הילדים שנמצאים בכיתות שלהם ומה הם הצרכים שלהם? וגם נתנו ביטוי לחלומות של המורים – איך יראה מרחב למידה שמעניק ביטחון לילד, נותן לו השראה, ומזמן את הלמידה שהם מייחלים לה? ולסיום עסקנו בפדגוגיה מוטת עתיד.
היה מרגש, היה סוחף. היו רגעים שהתבלבלתי והרגשתי שאני בישראל מול קבוצה של מורים עם ברק בעיניים. מסתבר שכולנו דומים כל כך…
הנה כמה תמונות מהשבוע הזה:

ולסיום, מה אני לוקחת איתי מהנסיעה?

מכל השבוע הזה מהדהד לי בראש דקה אחת שנגע בי כל כך עמוק שאני מבינה שהדקה הזאת תשנה את המשך חיי.

ביום האחרון התקיים כנס הסיום של תוכנית המנהיגות לאנשי חינוך בויאטנם ולאחר מכן כינסו את המורות וביקשו שאומר להם כמה מילות פרידה.

אמרתי להם שלהיות איש חינוך זה זכות. שלכל אחד מאיתנו יש כל כך הרבה כח להשפיע על הסביבה שלנו. שלכל אחד מאיתנו יש מורה אחד/ת שהוא זוכר, שהשאיר/ה חותם על חייו.. ושאני מאחלת לעצמי ולהם שאחרי השבוע הזה הלוואי שכל אחת תחזור לעיר ולכפר שלה ושבזכותה לילדים בסביבתה יהיה טוב יותר…

והמתורגמן, איש יקר שהיה לצידינו כל השבוע לא הצליח לדבר כי הוא בכה…

והבנתי מזה כמה דברים:

1. שמה שהכי הכי חשוב לנו, יותר מהרצון להיות חדשניים, רלוונטים, מובילים ויזמים, הוא שיהיה לילדים שלנו טוב. שיחוו חוויות טובות, שנבנה להם עתיד טוב, ושיגדלו להיות מאושרים ובעלי תחושת משמעות בעולמם.
   2. שבסופו של דבר, לא ממש משנה באיזה מדינה אנחנו חיים, באיזה שפה אנחנו מדברים, כולנו דומים ברצון לבנות עתיד טוב יותר עבור ילדינו.

ומסתבר שנשיא ארצות הברית ג'ון קנדי אמר את זה הרבה לפני..

"הקשר המשותף הבסיסי ביותר של כולנו הוא שכולנו שוכנים בפלנטה הזו. כולנו נושמים אותו אוויר. כולנו מוקירים את עתיד ילדינו. וכולנו בני תמותה."

זהו להיום, היה מרגש, וכיף לחזור ולשתף אתכם בבלוג 🙂