אנחנו מדברים הרבה על למידה משמעותית… על כך שתלמידי המאה שלנו זקוקים ללמוד אחרת. מתוך תשוקה, חדווה, יצירה, הנעה, אהבה..
אנחנו מדברים גם על שינוי פרדיגמת ההוראה. המורה כבר אינה מקור הידע, אלא מנחה. היא צריכה להניע את תלמידיה, לגרות אותם, להקשיב להם ולדאוג לצרכי כל תלמיד באופן דיפרנציאלי. היא מתבקשת ללוות אותם אל מטמון הידע וההבנה, ולכוון אותם למקורות מידע מהימנים, לדאוג לאקלים מיטבי שיאפשר למידה שיתופית ומשמעותית וללמד אחרת.
היום ביקרתי בבית ספר שמקדם תהליכי הוראה חווייתיים ושם דגש על הקול האישי של כל תלמיד. התלמיד הוא יוזם, חוקר, חושב, סקרן..
המנהלת סיפרה שבסוף שנה שעברה הזמינו את הפיקוח להתרשם מהעשייה הבית ספרית והתלמידים עמדו בפניהם ותיארו את תהליכי הלמידה שהם עברו במהלך השנה והציגו תוצרים בלתי רגילים. עיניה ברקו שהיא סיפרה על הכנס ובעיקר על הדרך שבו הציגו תלמידיה את המיזמים "לבד, בגאון, במילים שלהם.. והמורים היו ברקע.."
ומשהו הרגיש לי לא טוב.. כי למה המורים ברקע? הם הרי עמלו וקידמו את העשייה המרגשת שהתלמידים שיקפו לקהל.. וחשבתי לעצמי.. האם בכל התהליך הזה של "ישראל עולה כיתה" ו"עוברים ללמידה משמעותית" שמתמקדת בקידום דגמי הוראה שמעצמים את התלמידים….
האם יכול להיות ששכחנו את המורה?!
הבלוג של רותי סלומון 