בבית ספר יסודות תל"י בפתח תקוה היתה לי את הזכות והחווייה ללוות גם מורים של כיתות קטנות בתהליך למידה מבוססת פרויקטים ועל כך אני רוצה לספר לכם היום.
בתחילת השנה ישבו כל חדר המורים לתכנן את שנת הפעילות. חשבו איך לעורר מוטיבציה אצל התלמידים. איך להפוך את תחומי הדעת הנלמדים בכל שכבה ללמידה "חווייתית" בעזרת שאלה מניעה ו"פרויקט" מרגש שהתלמידים ישקיעו סביבו לקראת הצגתו במליאה. ואכן בכל הכיתות העלו רעיונות יפים והתחילו לתכנן את התוכנית השנתית אך המורות של הכיתות הקטנות התקשו… הם סיפרו לי שלילדים על הרצף האוטיסטי רפרטואר מוגבל של פעילויות ותחומי עניין והיה להם קשה לנסות למצוא "פרויקט" שיניע אותם לחוויית למידה והפקה של תוצר משמעותי. ישבו וחשבו .. ולבסוף הגיעו לרעיון מקסים!
למיזם הם קראו "מה העיניים שלי רואות דרך המצלמה", תכלית המיזם היה ליצור גירוי שיעורר את התלמידים להתעניין בסובב אותם ולחשוף בפניהם מגוון תחומי עניין נוספים וחדשים בסביבתם. מה הם עשו?
חילקו את התלמידים לצוותים קטנים ויצאו החוצה עם מצלמה. כל תלמיד התבקש להביט סביבו ולצלם דברים שמעניינים ומסקרנים אותו. בחזרה מהסיור ישבו המורים עם התלמידים, צפו בתמונות, ולאחר שיח משותף בחר כל תלמיד תמונה אחת עליה רצה ללמוד ולהרחיב את הידע. ילד אחד צילם אוכל ויצא מכך לפרויקט בישול, ילד אחר צילם צמחים ובעקבות כך יצא לפרויקט חקר על נביטה וגידול צמח, אחר צילם פסלים ומכך יצא ליצירה של פסל סביבתי.
במפגש ההשתלמות המסכם הציגו המורות את העשייה של תלמידיהם. כשהמורה קרני וייס קמה לדבר היא סיפרה על תלמיד בשם "מ" וראיתי את כולם מחייכים. שאלתי למה? מסתבר ש"מ" "מת" על מזג האוויר. בכל יום הוא שואל את באי בית הספר אם היום חם או קר, הוא מתרגש מהשמש וגם כשיורד גשם, ולכן כשהוא יצא לצלם, היה ברור לכולם שבזה יעסוק.
הבלוג של רותי סלומון 