בהרצאה זוכת הפרסים שנתן סוגאטה מיטרה ב-Ted בשנת 2013 הוא מתאר באופן די משעשע את המהות של בתי הספר כפי שאנו מכירים אותם כיום.
סוגטה מחזיר את הקהל 300 שנה לתקופת האימפריה הגדולה והאחרונה שבאימפריות , האימפריה הבריטית.
"דמיינו לעצמכם את הקושי האדיר של הוויקטוריאנים לנהל את כל העולם הגדול הזה בלי מחשבים, בלי טלפונים, כשמידע נכתב בכתב יד על פיסות נייר ומועבר באמצעות ספינות… אבל הוויקטוריאניים הצליחו! מה שהם עשו היה מדהים! הם יצרו מכונה גלובאלית העשויה מאנשים. והמכונה הזו עדיין איתנו היום והיא נקראת: המכונה המנהלית הביורוקרטית.
על מנת להפעיל את המכונה הזו, היה צריך הרבה מאד אנשים. אז הם יצרו עוד מכונה, שתייצר את האנשים האלה:
למכונה הזאת קוראים בית הספר. בתי הספר יצרו את האנשים שבתורם הפכו לחלקים במכונה המנהלית הביורוקרטית. אלה היו חייבים להיות זהים זה לזה ומיומנים ב-3 דברים:
א. הם היו חייבים לדעת לקרוא.
ב. חייב היה להיות להם כתב יד קריא (כי המידע הרי נכתב ביד).
ג. ועליהם לדעת לבצע פעולות כפל, חילוק, חיבור וחיסור בראש.
היה עליהם להיות כה זהים שניתן יהיה לקחת אחד מניו-זילנד ולשלוח אותו לקנדה, ושעם הגעתו הוא יוכל לתפקד ביעילות. הוויקטוריאניים היו מהנדסים מעולים. הם עיצבו מנגנון כל כך איתן, שהוא איתנו עד היום, וממשיך לייצר חלקים זהים למכונה שלא קיימת יותר. האימפריה כבר איננה. אז מה אנחנו עושים עם המנגנון הזה שממשיך לייצר אנשים זהים? ומה נעשה הלאה?"
זה מזכיר לי את השיר (העצוב למדי) Pink Floyd – Another Brick in the Wall
היום אנחנו מבינים שעלינו לאפשר לתלמידינו חוויית למידה שמתאימה לעידן שבו אנו חיים. אני מאמינה שלא נצליח באמת להפוך בית ספר למקום רלוונטי עד שלא נבין שעלינו לנתץ את קירות הכיתה!
(עוזי מלמד, http://www.pc.co.il/?p=139660)
אבל עד אז, לפחות ננסה ללמד אחרת. לאפשר לתלמידים התנסות חווייתית של למידה אותנטית, משמעותית, שיתופית, חברתית שמעודדת חשיבה עצמית, כישורי התבטאות בכתב ומול קהל, יכולת למידה עצמית וצוותית וכבוד הדדי. כי אלה הכישורים שאנחנו זקוקים להם בחיים שלנו.
לשם כך קמו להם דגמי הוראה ולמידה "חדשניים" שחלקם דווקא דגמי הוראה ותיקים שזכו לעדנה מחודשת.
הבלוג של רותי סלומון 