Covid 19 – פתאום אין צלצול!

בהמשך לפוסט הקודם על ניסיונות מערכת החינוך לשלוט במצב ולנהל מערכת למידה מרחוק סדורה ומובנית, נזכרתי שבפברואר 2014 כתבתי פוסט ובו שיתפתי מהרצאת ה-TED המעולה של סוגטה מיטרה אודות הקמת מושג בית הספר בתקופה הוויקטוריאנית.

בתי ספר, כיתות, מורים ומנהלים – כל אלה נולדו במחצית השנייה של המאה ה-19, כשהמהפכה התעשייתית יצרה הזדמנויות תעסוקתיות שחייבו למידה שאי אפשר היה להשיג בבית.

לדבריו "בתי הספר כפי שעוצבו אז היו צריכים להכשיר בוגרים כה זהים שניתן יהיה לקחת אחד מניו-זילנד ולשלוח אותו לקנדה, ושעם הגעתו הוא יוכל לתפקד ביעילות.. "

העולם השתנה, והיום אנחנו מבינים שעלינו לאפשר לתלמידינו חוויית למידה שמתאימה לעידן שבו אנו חיים.

בפוסט ציטטתי את עוזי מלמד שכתב שלא נצליח באמת להפוך בית ספר למקום רלוונטי עד שלא נבין שעלינו לנתץ את קירות הכיתה!

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד – מבנה בית הספר עומד איתן (מסתבר שהוויקטוריאניים היו מהנדסים מעולים),  אז לפחות ננסה ללמד אחרת. לאפשר לתלמידים התנסות חווייתית של למידה אותנטית, שיתופית, חברתית שמעודדת חשיבה עצמית, כישורי התבטאות בכתב ומול קהל, יכולת למידה עצמית וקבוצתית וכבוד הדדי. כי אלה הכישורים שאנחנו זקוקים להם בחיים שלנו. ובהמשך הפוסט הצגתי דגמי הוראה ולמידה שכדאי לנו להכיר ולאמץ: PBL, למידה התנסותית, כיתה הפוכה, למידה ניידת ועוד

ותראו מה קרה, הנה הגיע וירוס קורונה שטרף את הקלפים. הילדים בבתים עם המשפחה הגרעינית. אין מבנה בית ספר, אין מערכת שעות, אין הפסקות, אין קירות, אין צלצול!

אז למה אנחנו ממשיכים בחשיבה של מערכת שיש בו מבנה פיזי, קירות וצלצולים? זה הזדמנות נפלאה לעצור ולהפוך את צורת החשיבה לגמרי.

בזמן שאין מבני בתי ספר פיזיים מהי תרומת מערכת החינוך? איך יכולה מערכת החינוך לקדם את תלמידיה מבחינה אקדמית, רגשית וערכית? איך היא יכולה להמציא את עצמה מחדש ולהיות מהותית בחיי תלמידיה?

אולי לקדם מערך יוזמות ארצית חוצי בתי ספר? למשל לצעירים – קריאת ספרים בצוותא, כתיבת מכתבים לאוכלוסייה המבוגרת ולבוגרים –  קידום פרויקטים אותנטיים ב-PBL, למידת MOOC בחברותא.
יצירה של קבוצות לומדים שהם לאו דווקא מכיתת האם של המורה שמלווה אותם, או אפילו מאותה העיר אלא מה שמשותף ביניהם זה העניין, המיזם או האתגר?

האמת שקטונתי. יש הרבה מאד פרמטרים שצריך לקחת בחשבון ואני משאירה את זה למומחים. אני רק מציעה למשרד החינוך שבמציאות שהיא כל כך שונה יש לנו אפשרות גם להעיז ולחשוב שונה. אני מזמינה אתכם לראות את התקופה הזאת כמתנה, כאפשרות שלא חלמנו שתגיע לפיתחנו וכהזדמנות לבחון מודלים ויוזמות שהיו בלתי אפשריים עד עתה.

מי יודע איזה דברים מרתקים יכולים לצאת תחת ידינו?

"מה שהיה הוא שיהיה.."

צריך לעצור ולחשוב!!!

מערכת החינוך הישראלית כמו מערכות החינוך בכל העולם עדיין הלומה ממכת הקורונה שברגע אחד שינה את כללי המשחק.

אתמול נחשפתי ברשתות החברתיות להמלצות של המשרד ליום למידה סדור (מרחוק) לתקופה של אחרי החגים וזה עורר סערה של ממש ובצדק. המרת מערכת השעות הפיזית (שגם ככה יש לה הרבה מה לשפר) למערכת סינכרונית, לא נותנת מענה – בוודאי לא בגיל הרך ובבית הספר היסודי מכל כך הרבה סיבות שלא אתחיל בכלל לפרט אותם כאן.

• 

• 

צרת רבים נחמת שוטים אבל אנחנו לא לבד. מערכות החינוך בכל העולם מחפשים משמעות בימים האלה ומנסים לבחון את הדרכים הנכונים להמשיך להתקיים.

ממליצה לקרוא 2 מאמרונים של Eli Hurvitz – אלי הורביץ שנותנים לנו הצצה למה שקורה בעולם.

1. איך מתמודדות מדינות הדגל באתגרי הלמידה מרחוק? מסתבר שהן מתמודדות עם קשיים דומים לשלנו. סקירה מרתקת.
https://www.edunow.org.il/edunow-media-story-257762

2. אנדראס שלייכר, ראש מחקר פיז"ה ב-OECD אסף וניתח ממצאים שמגיעים כעת ממדינות העולם.
https://www.facebook.com/ehurvitz/posts/10157543449243640
אם אסכם במשפט אחד את הממצאים של שלייכר זה – "מה שהיה הוא שיהיה" – כמו בשגרה ככה בחירום. וזה מחזיר אותי לנושא שהתחלתי איתו את הפוסט. גם במדינת ישראל – מה שהיה בשגרה הוא שכעת מנסים לעקוף בחירום.
עידן הקורונה זה ההזדמנות. החיים הקודמים נעצרו בבת אחד ויש לנו אפשרות לנשום, להקשיב ולבנות משהו חדש ובריא יותר. אמן שנשכיל 🙏

לקראת הבחירות: מכתב לשר/ת החינוך החדש/ה

ראשית ברצוני לברך אותך על תפקידך החדש. הלוואי שתקבל/י החלטות נבונות וטובות.

ברשותך אדבר אליך מהלב, כאחת שבאמת מאמינה שאפשר אחרת, ושיש סיכוי לטוב בחינוך, ואולי מה שרואים מכאן לא רואים משם. 

לפני יומיים הייתי בועידת החינוך הבינלאומית 2019 Gelp Israel ושמעתי את אנדריאס שלייכר, שר החינוך של ה-OECD מדבר על מצוינות בחינוך. הוא נתן סקירה של ההישגים במדינות רבות בעולם והתייחס בין השאר גם למדינת ישראל. מסתבר שעל פי הנתונים, בישראל ישנם יוזמות חינוכיות יפות אבל הביצוע לא משהו. כלומר למרות היוזמות אנחנו לא במצב מאד טוב. 

• 

  

ובינינו זה די ברור. כי איך יתכנו ביצועים משמעותיים של יוזמות חינוכיות כשהמערכת עוברת טלטלה בכל פעם ששר חינוך חדש נכנס לתפקיד ומביא איתו אמונות, רעיונות ויוזמות משלו.
בעשור האחרון עברנו שלושה שרי חינוך כאשר כל שר הגיע לתפקיד ממפלגה פוליטית שונה ועם רצון לשפר ולהשאיר חותם. וניתן לומר שמרוב רפורמות כבר לא רואים את החינוך. 

בחיפוש קליל ברשת מצאתי כתבות על העשייה של שלושת השרים שכיהנו בעשור האחרון.

10 טיפים להרצאה אפקטיבית

אף אחד לא נולד עם יכולת מולד לעמוד מול קהל, עם זאת, כולנו רוצים לעלות על במה ושיקשיבו לנו ויתעניינו במה שיש לנו לומר.

אז איך עושים את זה?

אתוודא בפניכם שההתחלה שלי כמרצה לא היתה זוהרת, ולמרות שזה לא ממש אחד מרגעי השיא שלי אספר לכם שבפעם הראשונה שניסיתי להתקבל לעבודה כמרצה נדחיתי כי אמרו לי שאני משעממת. אבל אני מספרת לכם את זה כי היום זה מה שאני עושה, ובאהבה והנאה גדולה. וכי מסתבר שלעמוד מול קהל זה מיומנות שניתן ללמוד, לתרגל ולשפר.

בפוסט הזה אני רוצה לשתף אתכם במה שלמדתי, וכדי להיות יעילה חילקתי את התובנות שלי ל- 10 טיפים, כאשר 5 הטיפים הראשונים מתייחסים לתכנון ההרצאה והשאר להרצאה עצמה, לעמידה מול קהל.
מטעמי נוחות אני כותבת בלשון זכר אבל הפוסט מכוון לשתי המינים כמובן 🙂

1. הגדר את המטרה שלך

כשאתה מתכנן הרצאה הדבר החשוב והעיקרי שעליך לעשות הוא להגדיר את מטרת ההרצאה שלך. מה אתה רוצה להשיג? אם המטרה שלך הוא שינוי עמדה, איזה עמדה אתה רוצה לגבש או לשנות אצל הקהל? אם המטרה שלך הוא מידע, מה אתה רוצה שהקהל יידע בסיום ההרצאה שלך? ואם מטרתך לעורר בהם רגש מסוים, איזו הרגשה אתה רוצה לתת לקהל בזמן הפרזנטציה?

2. מה התועלת לקהל?

המטרות שלך לא תמיד חופפים את הצרכים של הקהל ולכן עליך להיכנס לנעליו של הקהל שלך ולשאול את עצמך גם מהו המתנה שאתה נותן לו? מה התועלת של ההרצאה שלך למאזינים שלך?
אלה יכולים להיות תועלות ישירות – לתת לקהל ערך מוסף כלשהו: תובנות חדשות, כלים חדשים, מידע חדש, או תועלות עקיפות – הרגשה טובה, תקווה, תחושת מסוגלות ועוד.

בוקר טוב ויאטנם – מה למדתי במזרח

3.8.2018
"…יש את אלה שחולמים על נסיעה למזרח הרחוק, אבל אני? מי חלם לחלום על זה בכלל?

והנה אני ברגע זה בויאטנם. בעיקר עובדת, אבל גונבת רגעי חסד כדי לטייל, להתבונן, להריח ולחוות.

איזה ריגוש! איזה זכות יש לי שהזדמן לי לחוש את האזור המופלא הזה של עולמנו.

תודה לבורא עולם, ליקום, למזל ולקארמה שנתתם לי את החווייה המופלאה הזאת

ותודה לשלמה שוהם שהזמין אותי להרצות בתוכנית למנהיגות עתיד שהוא מקיים כאן בהאנוי…"

חלקכם כבר קראתם את הפוסט הזה ופוסטים אחרים שפירסמתי לפני קצת פחות מחודש בעמוד הפייסבוק שלי. הנסיעה לויאטנם ריגשה אותי ושיתפתי בפליאה את חוויותי.
והנה אני שוב כותבת על הנסיעה הזאת, אבל כעת יושבת מול הבלוג שלי אחרי שנה שלא כתבתי בו מספיק. אני רוצה לאסוף את מחשבותי ולחזור לספר ולשתף אתכם בתובנות ובחוויותי משדה החינוך ואני בוחרת להתחיל מהנסיעה שהשאירה עלי רושם עז שכזה.

איך הכל התחיל?

את השופט בדימוס שלמה שוהם, נציב הדורות הבאים בכנסת לשעבר, פגשתי בקורס פדגוגיה מוטת עתיד של המו"פ של משרד החינוך שנשלחתי אליה מטעם מכון מופ"ת. הקשבתי להרצאה שלו מרותקת ובסיומו ניגשתי להחליף איתו כמה מילים.
לאחר מכן היה לי את הזכות ללמוד בקורס מנהיגות עתיד שהוא מוביל בשיתוף מכללת אוהלו. הקורס הזה היה מתנה של ממש, הוא שינה את הדרך שבו אני מתייחסת לקיומי בעולם הזה ונטע בי ההבנה שאני כאן כדי לקיים יעוד ולהיות משמעותית לסובבים אותי. לכן כששלמה שאל אותי אם אהיה מוכנה להתלוות אליו לקורס מנהיגות שהוא יקיים עם אנשי חינוך בויאטנם ולהוביל שם סדנה בנושא פדגוגיה חדשנית, הסכמתי בלי לחשוב פעמיים.

במשך שבוע עבדנו שם מהבוקר ועד השעות המאוחרות של אחר הצהריים. שלמה עסק במנהיגות עתיד, אני בפדגוגיה חדשנית. אנחנו דיברנו באנגלית ולצידינו עמד מתורגמן שתירגם כל משפט שנאמר, ולמרות החסם של השפה האנרגיות בחדר היו גבוהות.