בעולם הדיגיטלי שבו אנו חיים אנו עדים לגידול אקספוננציאלי של נתונים. הכל מתועד. הכניסות שלנו לאינטרנט, האתרים שמעניינים אותנו, המכשירים שאנחנו משתמשים בהם, הנסיעות שאנחנו עושים (בעזרת ה-Waze), האפליקציות שאנחנו משתמשים בהם, המכשירים שמודדים את מהירות הריצה ודופק הלב שלנו, הפעילויות שאנו עושים במערכות ממוחשבות לבנקים ולקופת החולים, הטיסות שלנו, המלונות שאנחנו בוחרים לשהות בהם, התמונות שלנו ואיפה הצטלמנו, הקניות שלנו (גם online וגם offline), התרופות שאנו לוקחים, השיחות שאנו מנהלים ועוד ועוד ועוד.. כל אלה יוצרים אודותינו מאסה של דאטה.
משם נובע המושג Big Data Analytics שבעצם מתאר את היכולת של תוכנות טכנולוגיות גדולות ומשוכללות לאסוף ולנתח מאסה של מידע מסוגים שונים, ממקורות מבוזרים, בזמן אמת, ולהחזיר לנו תמונת מצב של הנטיה האנושית.
זהו כלי עצום ואמין למקבלי החלטות: אירגונים עסקיים יכולים ללמוד מהנתונים הנאספים מה מעניין את האנושות, איך לשווק לה בצורה יעילה יותר ולאיזה פלח של איזה אוכלוסיה יש נטיעה לX או לY. אירגונים ממשלתיים יכולים לבחון את התפשטותם של מחלות ואיך למנוע אותם. עולם המדע, העולם הפיננסי וכן, גם עולם החינוך יכולים להרוויח מהידע שנוצר עקב ניתוח מאסת הנתונים שמצטברת.
איפה זה באמת פוגש את החינוך?
המערכות הטכנולוגיות הפועלות בשדה החינוך מחזירות מאסה של דאטה. לאן הלומד גולש? כמה זמן הוא שוהה באתרים מסוימים? באיזה אפליקציות הוא משתמש? איזה ציונים הוא מקבל? באיזה תחומי דעת הוא זקוק לסיוע? האם הוא נוכח בשיעורים? האם הוא מבקר בספרייה ואם כן, מה הוא מחפש? האם הוא אוכל בקפטריה? מה אוכל? האם הוא נשר מהלימודים? מה קדם לזה? ועוד הרבה..
