בהמשך לפוסט הקודם על ניסיונות מערכת החינוך לשלוט במצב ולנהל מערכת למידה מרחוק סדורה ומובנית, נזכרתי שבפברואר 2014 כתבתי פוסט ובו שיתפתי מהרצאת ה-TED המעולה של סוגטה מיטרה אודות הקמת מושג בית הספר בתקופה הוויקטוריאנית.
בתי ספר, כיתות, מורים ומנהלים – כל אלה נולדו במחצית השנייה של המאה ה-19, כשהמהפכה התעשייתית יצרה הזדמנויות תעסוקתיות שחייבו למידה שאי אפשר היה להשיג בבית.
לדבריו "בתי הספר כפי שעוצבו אז היו צריכים להכשיר בוגרים כה זהים שניתן יהיה לקחת אחד מניו-זילנד ולשלוח אותו לקנדה, ושעם הגעתו הוא יוכל לתפקד ביעילות.. "
העולם השתנה, והיום אנחנו מבינים שעלינו לאפשר לתלמידינו חוויית למידה שמתאימה לעידן שבו אנו חיים.
בפוסט ציטטתי את עוזי מלמד שכתב שלא נצליח באמת להפוך בית ספר למקום רלוונטי עד שלא נבין שעלינו לנתץ את קירות הכיתה!
אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד – מבנה בית הספר עומד איתן (מסתבר שהוויקטוריאניים היו מהנדסים מעולים), אז לפחות ננסה ללמד אחרת. לאפשר לתלמידים התנסות חווייתית של למידה אותנטית, שיתופית, חברתית שמעודדת חשיבה עצמית, כישורי התבטאות בכתב ומול קהל, יכולת למידה עצמית וקבוצתית וכבוד הדדי. כי אלה הכישורים שאנחנו זקוקים להם בחיים שלנו. ובהמשך הפוסט הצגתי דגמי הוראה ולמידה שכדאי לנו להכיר ולאמץ: PBL, למידה התנסותית, כיתה הפוכה, למידה ניידת ועוד
ותראו מה קרה, הנה הגיע וירוס קורונה שטרף את הקלפים. הילדים בבתים עם המשפחה הגרעינית. אין מבנה בית ספר, אין מערכת שעות, אין הפסקות, אין קירות, אין צלצול!
אז למה אנחנו ממשיכים בחשיבה של מערכת שיש בו מבנה פיזי, קירות וצלצולים? זה הזדמנות נפלאה לעצור ולהפוך את צורת החשיבה לגמרי.
בזמן שאין מבני בתי ספר פיזיים מהי תרומת מערכת החינוך? איך יכולה מערכת החינוך לקדם את תלמידיה מבחינה אקדמית, רגשית וערכית? איך היא יכולה להמציא את עצמה מחדש ולהיות מהותית בחיי תלמידיה?
אולי לקדם מערך יוזמות ארצית חוצי בתי ספר? למשל לצעירים – קריאת ספרים בצוותא, כתיבת מכתבים לאוכלוסייה המבוגרת ולבוגרים – קידום פרויקטים אותנטיים ב-PBL, למידת MOOC בחברותא.
יצירה של קבוצות לומדים שהם לאו דווקא מכיתת האם של המורה שמלווה אותם, או אפילו מאותה העיר אלא מה שמשותף ביניהם זה העניין, המיזם או האתגר?
האמת שקטונתי. יש הרבה מאד פרמטרים שצריך לקחת בחשבון ואני משאירה את זה למומחים. אני רק מציעה למשרד החינוך שבמציאות שהיא כל כך שונה יש לנו אפשרות גם להעיז ולחשוב שונה. אני מזמינה אתכם לראות את התקופה הזאת כמתנה, כאפשרות שלא חלמנו שתגיע לפיתחנו וכהזדמנות לבחון מודלים ויוזמות שהיו בלתי אפשריים עד עתה.
מי יודע איזה דברים מרתקים יכולים לצאת תחת ידינו?
הבלוג של רותי סלומון 